המאמר שלפניכם אמנם מספר על ימים אחרים של טרום-קורונה (שעוד יחזרו!), ימים של חזרות, שיעורים יומיים, טיסות ותחרויות בינלאומיות, אבל דרכו אפשר ללמוד הרבה על התהליך שעוברות בנות הסטודיו עם ADHD המתמודדות עם אתגרי ההפרעה כל חייהן. עבורן, כל יציאה לעולם משיגרת החיים המוכרת והצפויה (כפי שהן נאלצות לעשות גם היום, בסגר הביתי, הרחק מהסטודיו, מהחוגים ומבית הספר), דורשת מהן כלים ואומץ להסתגלות. 

מעלה שוב את המאמר ובודרך ראיונות עם האמהות והילדות שמנסות להבין איך דווקא מסגרת של מחול שדורשת יותר ריכוז, קשב, הבנה חברתית, ויסות חושי ומשמעת עצמית - דווקא היא מצליחה לחולל את השינוי בקרב ילדים וילדות המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז. איך דווקא מסגרת כזו, מחזקת את הכישורים האישיים ותחושת הדימוי העצמי והערך העצמי? איך היא מעודדת את היכולות העצמאיות ואת האחריות האישיתת? האם המפתח לכך הוא בטיפוח נטיות ליבו של הילד וכישרונותיו? האם בזכות צוות שמזהה ותומך בקשיים, סומך על הילד ולא מוותר עליו גם ברגעים משבריים? ובכלל, איך מביאה שפת המחול ילדות וילדים אלה לחוות אולי לראשונה חוויה של הצלחה?   

מחול מחולל שינוי- 

על האקדמיה לריקוד "דנסינג" ורקדנים עם ADHD

במטוס בדרך חזרה מאחת התחרויות הבינלאומיות במחול לנוער, אפשר היה להרגיש את תחושת הסיפוק והגאווה באוויר. להקת המחול של סטודיו "דנסינג" מגבעתיים מורכבת ברובה (כ-70 אחוזים) מבנות ומבנים המתמודדים עם אחת או יותר מהפרעות הקשב, לקויות למידה ולקויות בויסות חושי. חלק מחברי הלהקה, חזרו לארץ עם מדליות, מלגות ופרסים, אך מה שמילא את חברי הקבוצה בגאווה יותר מכל, היה בעיקר שהם הצליחו , חלקם בפעם הראשונה, להוכיח שהם הצליחו להתמודד עם אתגרי ההפרעה. רחוק מהבית, רחוק מהשגרה. 

המסע המאתגר מתחיל הרבה קודם. במהלך חודשים של חזרות המפרכות במהלך שנת הלימודים. האחריות, לוח הזמנים הצפוף, המתח וההתרגשות לקראת התחרות - כל אלה מאתגרים כל ילד בגילם, עם או בלי צרכים מיוחדים. אך הם מאתגרים פי כמה ילדים שכל השכמה בבוקר לבית הספר, מדי יום ביומו, היא התחלה של מסע מפרך להצליח לעמוד בדרישות השגרתיות של היום יום.

האקדמיה לריקוד "דנסינג" הוקמה על ידי שרית טגנסקי, Phd בתחום הפסיכולוגיה החינוכית בשנת 1986. מאז, היא מנחה ותומכת ברקדנים עם הפרעת קשב. הורים לבנות ולבנים עם ADHD או הפרעות אחרות שרוקדים ב"דנסינג" מעידים שהסטודיו חולל בילדיהם שינוי מהותי. במקרים מסוימים, הריקוד סייע להתמודד עם ההפרעה לאחר שטיפולים שונים לא עזרו להם במיוחד. 

למתבוננים מבחוץ קשה להבין זאת: ילדים המתמודדים עם הפרעות אלה מאבדים לרוב יכולת להתמקד ולהתרכז בזמן קצר. חלקם מתמודד עם היפראקטיביות, פיזור ובלבול, לא מצליחים להתארגן, או לשמור על סדר ולנהל זמן. חלקם מתמודד בנוסף עם לקויות למידה, קשיים מוטוריים וויסות חושי. 

איך יתכן שדווקא מסגרת כה תובענית כמו לימודי מחול, שדורשת מהרקדנים ריכוז, כושר זיכרון, דיוק בתנועה, איפוק, משמעת חזקה, עמידה בתסכולים, עצמאות ואחריות- דווקא מסגרת כזו מצליחה לחולל את השינוי, גם במקרים בהם לא צלחו דרכי התערבות וטיפול אחרים? 

המאמר לפניכם מנסה להשיב על השאלה דרך סיפוריהם של רקדניות בסטודיו, הורים ומורים. מאחר שבסטודיו לומדות יותר בנות מבנים, המאמר מנוסח בהמשך בלשון נקבה:

סיפורה של אילה: הבינו אותי ולא ויתרו עלי

אילה, בת 25, רקדה ב"דנסינג" כל שנות ילדותה ונעוריה, מגיל 3 עד 18. גם לאחר שבגרה, המשיכה להגיע לסטודיו, לעיתים היא עדיין מתבקשת להגיע ולסייע בהוראה ובכוראוגרפיה, בעיקר לקראת תחרויות ואירועים מיוחדים.  

לדבריה, היא חייבת הכל לסטודיו. מאז שהיא זוכרת את עצמה, איילה התמודדה עם הפרעות קשב מהסוג ההיפראקטיבי. היא היתה חסרת מנוחה, לא הצליחה להתארגן, ולא היתה מסוגלת לשבת במקום אחד בשקט. 

"כל הזמן רציתי לברוח החוצה. חיפשתי תמיד הזדמנויות לאקשן, לפרוק עול ולעשות בלגן. הייתי נכנסת למריבות עם אנשים ומקללת. הסתובבתי עם חבורה של בנים, התלבשתי כמוהם, והיינו מחפשים יחד קורבן כדי לריב איתו. לפעמים זה היה מגיע לכדי אלימות. לבית הספר הייתי מאחרת ולא הכנתי אף פעם שיעורי בית. למזלי, הייתי מקובלת בחברה, וגם המורים חיבבו אותי. אחרי הלימודים, הייתי מתכננת לשבת על השיעורים עד שתגיע השעה ללכת לשיעור בסטודיו, אבל בסוף ישבתי שעות מול הטלוויזיה, רואה שכבר מאוחר, קופצת מהמקום, ורצה מהר לסטודיו לא לפספס את השיעור".

אילה לא אובחנה בהפרעת קשב גם כשצצו בעיות בבית הספר. "ההורים לא חשדו שיש בעיה, וגם לא בית הספר. בסטודיו שמו לב לכך לראשונה. כשקיללתי בשיעור, שרית הבינה שאני לא עושה את זה בכוונה. היא עזרה לי להתגבר על זה, העירה לתשומת ליבי בסוף שיעור אם דיברתי במהלכו יותר מדי. כשלא הצלחתי להתרכז בתרגיל, היא היתה מכינה אותי ובוחנת אותי לקראת השיעור הבא. מצד אחד, היתה שם הבנה גדולה לקשיים שלי. ואיפשרו לי להתקדם בקצב שלי. מצד שני, לא ויתרו לי. וכשלא ויתרו לי, עשו זאת בצורה נעימה ורכה. לא באופן נוקשה כמו בבית הספר. התחלתי לשמור שם יותר על איפוק ולא לקלל. בהתחלה רק בסטודיו ובשעת הריקוד. אחר כך גם במקומות אחרים מחוץ לסטודיו".

"הייתי אחת מאותן בנות שכמעט גרות בסטודיו. הייתי שם כל השבוע. איכשהו שם הייתי אחרת. בניגוד לבית הספר, שם הצלחתי להתרכז ולהתמקד. מעולם לא שכחתי צעדים, תנועה ומיקום. כבר בכתה ב' ו-ג' הצלחתי להחזיק מעמד שעה שלמה של שיעור בסטודיו, מה שלא קרה בבית הספר. לא רק כי אהבתי לרקוד. הצלחתי להחזיק מעמד גם בשיעורי בלט קלאסי שלא כל כך התחברתי אליהם. אולי זה קרה, כי הכנסתי לריקוד את כל האמוציות שלי, ופה זה פעל לטובתי". 

"כשהייתי בת 13, שרית שמעה מאחת האימהות על אירוע אלימות בו הייתי מעורבת. היא פנתה מיד לאמא ודיברה איתה על חומרת הבעיה וכמה חשוב ללכת מיד לאבחון. בהתחלה היה קשה להורי להאמין שמדובר בהפרעה, אבל שרית זיהתה את הסימנים". וכך איילה אובחנה בADHD-. היא החלה לקבל הוראה מתקנת בבית הספר וחייה השתנו.  

כדי לעודד ולחזק את יכולותיה - הציעה לה שרית להיות אסיסטנטית למורה. "ראיתי שסומכים עלי, שקיבלתי תפקיד שדורש ממני אחריות, ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות שטויות וצחוקים מול התלמידות והצוות. לא יכולתי לשבור את הציפיות שתלו בי, וככה התיישרתי. בסביבות כתה י' כבר הפכתי לבוגרת אחראית. לא יכולתי לעשות שטויות יותר גם עם הבנות בכיתת הריקוד. ככל שגדלנו והתמקצענו, הן איבדו את הסבלנות מול התעלולים שלי, והרגישו שאני מעכבת אותן. ברגע שחברה העירה לי על כך- לקחתי את ההערה ברצינות ולאט לאט התמתנתי וסיגלתי סטנדרטים מקצועיים. היה חשוב לי להתחשב בקבוצה. אנחנו יחד מגיל 3 עד 18, והחברות איתן העמיקה גם מחוץ לסטודיו". 

גם לאחר שמצאה את עצמה בשיעורי היפ-הופ ופרחה שם, המשיכה להתמיד בלימודי מחול קלאסי. על פניו, לא התאימה למחול קלאסי באישיותה. כשהיא חושבת ומנסה להסביר זאת, היא אומרת: "תמיד התבלבלו ופנו אלי כמו אל בן, בגלל צורת הלבוש שלי וכובע המצחייה הגדול שהסתיר לי את הפנים. כלפי חוץ לא הראיתי שזה מפריע לי שמתבלבלים, אבל בתוכי נפגעתי. אולי המשכתי בבלט הקלאסי שפחות אהבתי, כי שם עם הגרביונים ובגד הגוף, יצא החוצה הצד הנשי שלי, והדימוי העצמי שלי התחזק". 

"במובן הזה, הריקוד פיתח אותי מאד. היכולת להיכנס לדמויות אחרות ועל ידי כך להביע את עצמי. דווקא כשנכנסתי לדמויות אחרות ולבשתי בגדים שלא היה סיכוי שאלבש ביום יום, קיבלתי הזדמנות להוריד את המסכות שלי ולהתחבר לרגשות האמתיים שלי". 

היום אילה לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה. מתכננת לטפל בעתיד בילדים עם הפרעות קשב ולקויות למידה. תחום אותו החלה ללמוד כבר בתיכון. "איך לא", היא צוחקת. "כילדת ADHD שצמחה וגדלה בסטודיו, וקיבלה שם כלים לחיים - איך לא ארצה לעזור לאחרים שהחברה לא מאמינה בהם? היום ברור לי שאם שרית לא היתה תופסת אותי בזמן ומיידעת את הורי, מי יודע איפה הייתי היום".  

שיעורי מחול ו-ADHD: למה זה מצליח דווקא שם?

לשיעורי מחול יש גבולות ברורים. אי אפשר להחזיק מעמד בשיעורים אלה בלי יכולת לעמוד בלוח זמנים, שמירה על משמעת עצמית וכללי התנהגות מוכתבים מראש. אך יש בשיעורי מחול גם מאפיינים שבעלי ADHD מתחברים אליהם בקלות: שפת הריקוד פשוטה וברורה ומערך השיעור צפוי וקבוע. הוא מורכב מהתחלה רגועה וחזרתיות רבה על התרגילים. כל אלה משרים אוירה של ודאות ובטחון היכן שהפרעת קשב גורמת עמימות ופיזור. ילדי ADHD רבים מספרים שדרך הריקוד הצליחו לזכור ראשונה רצף תנועות, לעמוד במשמעת ובכללי האיפוק שמחייב המחול, ולבסוף אף להופיע לפני קהל על הבמה.

בסיפרה של שרית טגנסקי "מי מפחדת מADHD?", מוזכר מחקר שבדי שערכו אוניברסיטת קרלסטד והאקדמיה למחול של שטוקהולם. המחקר עקב במשך ארבע שנים אחרי קבוצה קטנה של בנים ובנות שאובחנו עם הפרעת קשב והשתתפו יחד בסדנה למחול. הם למדו להביע את עצמם באמצעות ריקוד, להאט ולעדן תנועות, להקשיב להוראות וליצור דיאלוג בתנועה עם הרקדנים האחרים. המחקר הצביע על כך שהסדנה הצליחה היכן שהטיפול המסורתי בהפרעת קשב לא היה מספק. בקרב ילדים אלה חל שיפור בתפקוד בלימודים ובחברה. הבנים נהיו רגועים יותר ואצל הבנות חל שיפור במצב הרוח, ואילו מרבית ההורים ביקשו להמשיך בסדנה גם לאחר סיום המחקר. 

בשדה המקצועי ידוע שפעילות גופנית מעלה את רמת הדופמין והנוראפינפרין במוח. היא מגבירה ערנות, מחזקת יכולות קשב ואנרגיה, מפחיתה רמת חרדה משפרת מצב רוח וקצב למידה. אך בניגוד לפעילות ספורטיבית אחרת, ריקוד אינה פעילות תחרותית. הבנות בקבוצה רוקדות יחד ומשתפות פעולה. "השילוב בין מוסיקה לתנועה מרגיע", טוענת שרית טגנסקי. "מעדן את התנועה, מחזק את הביטחון העצמי ומשפר את דימוי הגוף, מסייע לקואורדינציה ולמוטוריקה גסה. ילדים שמתקשים בוויסות חושי לומדים לעבור בין עוצמות, מקצבים ומהירויות, לשלוט בתיאום עין ויד, ולמקם את עצמם ביחס לרקדנים האחרים במרחב. 

ב"דנסינג", שם הכיתות משלבות בנות עם הפרעת קשב עם אחרות, הצוות רגיש וער למאפייני ההפרעה שיכולים להקשות על לימודי הריקוד. מאחר שבמהלך הפעילות הגופנית משתחררים סרטונין ודופמין באופן מואץ ועולה הצורך בסוכר, המורים מאפשרים הפסקה קצרה למי שזקוקה לשתייה, לשירותים ולחטיף. "אין להן שום קושי לחזור לאחר הפסקה כזאת ולהשתלב בשיעור", מספרת שרית. "במקביל, נעודד כל מי שרוצה לרקוד ריקוד חופשי כאילו היא לבדה בחדר". 

שיטת הלימוד בסטודיו מתחשבת בלקויות למידה. למשל, כדי ללמוד פוזיציות מהבלט הקלאסי הצוות משתמש בדימויים חזותיים במקום המונחים המקצועיים המקובלים, כדי להמחיש את התנועות ולהקל על הזכרון. במקום "גרנד ג'טה" ו"קורדה ברה", הן מבצעות "צפרדע" ו"נחש". 

"עם הבנה לקשיים ולמאפיינים של הפרעת קשב" אומרת שרית, "ניתן ללמד גם את את הנערה המוסחת ביותר, כל מה שימשוך את ליבה".

הכוראוגרף והמורה קלוד דידייה: ללמד עם ADHD

הכוראוגרף והבמאי הנודע, קלוד דידיה, מוזמן מדי פעם כמורה אורח ב"דנסינג", כמו גם מיכל שי, עידו תדמור ואחרים. דידיה מתמודד בעצמו עם ADHD והוא אב לרקדנית עם ADHD. "הריקוד ממקד אותי", הוא מספר, "כשאני רוקד, אני מקשיב למוסיקה, צריך להישאר בקואורדינציה ולשמור על הקצב. התלבושות, החלפת הזהויות - כל אלה עוזרים לי להיות מדויק. בזמן הריקוד, משהו בראש מסתדר". 

"כמורה, אני מזהה אצל התלמידים אותם סימפטומים איתם אני בעצמי ממשיך להתמודד עד היום. ההוראה מאפשרת לי להנחות אותם באופן שלא עשו איתי. למשל, לפעמים כשאני מבחין בתלמידה שלא מאמינה בעצמה ומבצעת את התרגילים באופן מפוזר, אני מבקש ממנה להדגים לכתה. כשהיא מדגימה לאחרים ומקבלת תשומת לב מכולנו, מתחזק הביטחון שלה בעצמה והיא עוברת שינוי". 

סיפורה של נועה: להיות אסיסטנטית עם הפרעת קשב מהסוג המוסח

נועה, תלמידת כתה ט', רואה בסטודיו את ביתה השני. היא רוקדת שם כבר ארבע שנים. נועה מתמודדת עם הפרעת קשב מהסוג המוסח והמופנם, המאפיין בנות ADHD רבות. נועה, היתה מאז ומתמיד תלמידה טובה, חרוצה, משקיעה, שמתגייסת תמיד לעזור לחבריה בלימודים. אך לא חשוב כמה השקיעה בלימודים, וכמה עזרה לאחרים, הפיזור והמוסחות שמאפיינים את ההפרעה גברו על יכולותיה. 

"נועה לא הבינה איך לפני המבחן היא יושבת עם חבריה שמתקשים בחומר ומסבירה להם, ואז במבחן היא שוכחת לפתוח סוגריים. הם מקבלים 90 והיא מקבלת ציון גרוע" מספרת אמה מלי. "נועה נוטה להילחץ בקלות ולהקפיד על כל פסיק. ולכן, כדי להשתפר בלימודים, היא השקיעה יותר ויותר מאמץ, ושום דבר לא עזר, עד שהיא התייאשה. המורים היו בטוחים שמדובר בדיסלקציה. היא קיבלה טיפול והוראה מתקנת שמותאמים לילדים דיסלקטיים, ולא חל שום שיפור. וכך, הפער בין היכולת הגבוהה שלה בהבנת החומר לבין התוצאות, הלך וגדל". 

בסטודיו, מספרת מלי, דברים החלו להשתנות לטובה. הריקוד סייע, לדבריה, יותר מכל דבר אחר לנועה להתמודד עם הפיזור וחוסר ניהוליות והתארגנות: "בסטודיו לא שפטו אותה. קיבלו מההתחלה בהבנה את הקשיים ותיעלו אותם, כדי לחזק ולקדם אותה. כשהציעו לה ללמד את הבנות הקטנות, נלחצה. איך היא תלמד אחרים, כשהיא נלחמת עם חוסר ארגון ופיזור בעצמה. אבל האמינו בה שם. ואכן מאז שהתחילה לסייע ולהדגים מול הכיתה, הביטחון העצמי גדל. כדי להצליח לנהל את הזמן בין הסטודיו לבית הספר, הפכה להיות אחראית. היא לא רצתה ששום דבר יבוא על חשבון השני. אם בעבר הייתי צריכה תמיד לתזכר אותה ולבדוק שהיא זוכרת לארגן את המשימות שלה, היום זאת האחריות שלה".  

"כשנועה עברה לבית ספר תיכון, דאגתי איך היא תסתדר שם בלי הגישה האישית שמאפיינת את הסטודיו. גיליתי שהיא מצליחה ליישם בבית הספר את כללי ההתנהגות של הסטודיו, והתבגרה. נכון להיום, אין לה צורך יותר בתרופות ממריצות. נועה, רקדנית מוכשרת- התקבלה למגמת מחול יוקרתית אך ויתרה עליה, בכדי לא לוותר על הסטודיו ועל תפקידה כסייעת בקבוצות הקטנות. הסטודיו הוא מאד משמעותי בחייה והיא אוהבת אותו אהבת נפש". 

סיפורה של דריה: הפער בין כשרון לדימוי עצמי

מירב בעלת כשרון ריקוד יוצא דופן, התמודדה כל ילדותה עם אסטמה קשה, בטחון ודימוי גוף עצמי נמוך בשל מבנה גוף מלא. "העובדה שמגיל חמש, היא משתתפת בבחינות השנתיות של האקדמיה למחול מלונדון ומביאה בכל פעם מדליות ופרסים" מספרת אמה אורנה, "לא עזרה לחזק את הביטחון שלה בעצמה. היא לא האמינה ביכולותיה. היתה סגורה, נטתה לפרפקציוניזם, ודרשה יותר מדי מעצמה. גם אחרי שקיבלה מדליית זהב, המשיכה להתחבא מאחורי בנות אחרות בשיעור". 

בסטודיו העבירו מן ההתחלה לדריה מסר ברור שאותם לא מעניין המשקל, אלא הכשרון. "נתנו לה תפקידי סולו במופעים, והראינו לה שאנחנו לא סתם מדברים, ושאנחנו סומכים עליה", מספרת שרית. הילדה שהתחבאה בחדר, החלה לפרוח. הסטודיו הפך להיות בית שני בשבילה. "היא חיה שם יום יום", מספרת אורנה. "כשאין לה שיעור או חזרה, היא מגיעה בכדי לעזור בכיתות של הבנות הקטנות מבלי שדרשו ממנה. היא מכינה שיעורים עד ארבע, ואז הולכת לסטודיו עד שמונה בערב. וכשהיא מקדימה לשיעור, היא נהנית לשבת שם בפינת הציור והספריה ומרגישה שם לגמרי בבית". 

תחושת השייכות והמשפחתיות בסטודיו, מאפיינת בנות רבות שלומדות ריקוד. אך אצל דריה, היא מתבטאת בהיבט נוסף. דריה, כפי שמעידה אמה, סגורה ומופנמת מאד וחוששת לשתף אחרים בבעיות שמציקות לה. שרית ובתה דניאל, מורותיה בסטודיו, הן מקור תמיכה משמעותי: "היא משתפת אותן בכל מה שמציק לה, מתייעצת איתן, מרגישה שהיא יכולה לקבל שם תמיד מענה ואוזן קשבת" מספרת אמה. "לפעמים, כשהיא במצוקה מסוימת, היא יכולה לצלצל אליהן גם בעשר בלילה".  

אורנה: "כמירב היתה בת עשר, היא בחרה להיות צמחונית. השינוי בתזונה עזר לה עם האסטמה ועם המשקל ושיפר את הרגשתה. למרות זאת, לא סיפרה לאף אחת מחברותיה על הצמחונות. מירב המופנמת התייחסה לכל דבר כאל 'סוד'. דניאל היתה מודעת לקושי, ומצד שני זיהתה אצל מירב רצון להיפתח. באחת החזרות של הלהקה, דניאל שאלה כל ילדה מה מיוחד אצלה ועודדה גם את מירב לספר על עצמה. ואז לראשונה, גילתה לחברותיה שהיא צמחונית. דניאל חיזקה אותה מול הקבוצה, ואמרה להם איזו גדולה יש לילדה שעושה בחירה בוגרת על דעת עצמה, וממשיכה להתמיד בכזאת עקביות. בסוף השיעור קיבלה מהחברות פידבקים חיוביים. זאת היתה חוויה מתקנת בשבילה, חיזקה את הבטחון שלה בעצמה ובבחירות שלה. אחר כך כשבחרה להתחייב יותר לדרך שבחרה ולהיות טבעונית, כבר לא הסתירה זאת".

הנסיעה לתחרות בחו"ל ו-ADHD: נועה, מירב ואילה

כשעליתי לראשונה על במה", מספר קלוד דידיה, "מחיאות הכפיים והאהדה תיגמלו אותי על כל העשייה, והגמישות תיגמלה על תהליך ארוך של מישמעת גופנית. בעולם של מחמאות מיידיות ולייקים ברשתות חברתיות, הריקוד מעניק סיפוק אחר ומשמעותי יותר".

לטוס לתחרות ולמופע עם ADHD: חניכה לחיים עצמאיים

עלייה לבמה, היא שעת האמת בכל בית ספר למחול. על הבמה- בתחרות, במופע סוף שנה או מופע של להקת בית הספר, באים לידי ביטוי הכישרון, ההשקעה, המחויבות, ההתמדה והעבודה הקשה. זאת ההזדמנות לחשוף לקהל את פירות האימונים, התרגילים והחזרות.

משמעות העלייה לבמה בקרב תלמידות מחול נחקרה בעולם לא מעט. במחקרה של דליה לירן-אלפר, "נערות רוקדות: הבניה תרבותית-חברתית של זהות מגדרית בחוגי מחול בישראל" (אוניברסיטת חיפה, החוג לחינוך, 2004) היא טוענת שלרוב יעדיפו הבנות קהל חדש על קהל של משפחה וחברים. קבלת האישור וההערכה מהקהל, ניתנת לא רק בשל איכויות הביצוע, אלא על המכלול- על הבחירה בדרך חיים זו, ואימוץ כללי ההתנהגות הנדרשים. המורים מצידם מעבירים באמצעות המופע מסר לבנות שיש יחס ישיר בין ההשקעה להישגים, ולרוב מתגמלים נערה על התנהגות ראויה בתפקיד בולט במופע. מחקרה של לאורה אליזבת פגלי (אוורגרין סטייט קולג', 2010) מצא שהתגמול על הבמה של תלמידות מחול מחזק את המוטיבציה ואת היכולת להשתפר גם בתחומים אחרים שהרקדנית לא חשבה שהיא טובה בהם, הן בלימודים בבית הספר והן בשיפור דפוסי התנהגות בחברה.

הורי אחת מבנות ה-ADHD שרוקדת ב"דנסינג" מעידים שמעמדה החברתי של בתם התחזק בבית הספר לאחר שהזמינה חברים לצפות בה רוקדת במופע. אחת האמהות מספרת שלאחר שעלתה לבמה, הרגישה בתה בעלת ADHD ולקויות למידה מספיק ביטחון בכדי להציע את עצמה ככוראוגרפית וכרקדנית בטקסי בית הספר. כשהתחילה לתעל את כשרונה ויכולתיה בבית הספר, מצאה שם את מקומה, הערכתה העצמית עלתה, והחוויה הזאת הכשירה אותה יותר מכל לקראת החיים הבוגרים.  

לרקדניות עם ADHD נסיעה לחו"ל היא בגדר חניכה ומסע התבגרות. "המסע מתחיל למעשה לפחות חצי שנה קודם לכן כשנכנסים לחזרות אינטנסיביות בנות 6-7 שעות ביום. כל זאת, בנוסף להתמודדויות האופייניות בגיל בית ספר- עומס בלימודים, מבחנים, חיפוש זהות עצמית והתמודדויות חברתיות. זהו כבר אתגר לא מובן מאליו לילדי ADHD", אומרת שרית.

הטיסה לתחרות מציבה בפני ילדי ADHD אתגרים שלא התנסו בהם קודם. ילדי ADHD מתקשים להתארגן בכוחות עצמם ביום-יום, להצליח לקום בזמן, להתארגן, להתלבש, לאכול, לארגן את התיק לבית הספר, לא לשכוח את המחברות ואת העבודה שהכנת, לבדוק שהעפרונות שחידדת אתמול נמצאים בקלמר, לנסות לא לאחר ויותר מכך- אף להקדים כדי להספיק לאסוף את עצמך ולהירגע עד שהמורה מגיעה. הם נדרשים כעת להתנהל רחוק מהבית, מהשגרה המוכרת ומההורים עם לוח זמנים תובעני שדורשת השתתפות בתחרות, לקום בזמן בחדר המלון, להיות אחראי על התלבושות, לא לשכוח אף פריט, להצליח להתמקד בתוך כל זה, לזכור את התנועות והקצב מול עיני הבוחנים והקהל הלא ביתי. ובקיצור- לגלות בבת אחת יכולות עצמאיות בסביבה זרה. 

נועה, מירב ואיילה השתתפו בתחרויות בינלאומיות במסגרת סטודיו דנסינג. סיפוריהן מצביעים על כך שהחוויה חיזקה בהם יכולות עצמאיות שלא ידעו שיש להן: 

נועה

מלי, אמה של נועה, היתה רגילה תמיד לתמוך וללוות את בתה כפי שנדרש לרוב מהורה לילדה עם הפרעת קשב מהסוג המוסח. "הייתי צריכה תמיד לתזכר, להזכיר, לתווך, להנחות אותה כשהיא מתקשה בניהול זמן, לעזור לה להתמודד עם מצבים חברתיים. כשהיא הוזמנה להשתתף בתחרות בחו"ל, לא ידעתי איך היא תצליח להסתדר, להתארגן במצב כל כך אינטנסיבי. ובכלל, נועה מתקשה לפרש קודים חברתיים, ונוצרים במקרים רבים מצבים של אי הבנה. חששתי איך היא תשרוד בחו"ל בקבוצה של בנות שצריכות להסתדר זו עם זו".  

להפתעתה של האם, נועה הסתדרה. "נועה סיפרה לנו כשחזרה, שאפשר היה לבקש שמישהו יבוא לחדר במלון להעיר אותה, אבל היא הוכיחה שאינה צריכה זאת. היא סידרה לבד את ההשכמה שלה, תכננה איך להתארגן בזמן והקפידה להגיע לכל מקום בזמן. ערב לפני הטיסה בחזרה לארץ, ביקשו מכולם לארוז את המזוודות. אחת הבנות ניגשה אליה, וביקשה ממנה עזרה. לא רק שהיא הספיקה להתארגן ולארוז בעצמה בזמן, היא גם פינתה זמן לעזור לחברתה. חשוב לומר ששינוי כזה, הוא בגדר מהפך. הוא לא היה יכול להתקיים אם הצוות בסטודיו לא היה עובד איתם ותומך בהם כל השנים בסבלנות ובהבנה". 

"מאז אותה נסיעה, חל שיפור גדול גם ביכולות העצמאיות שלה בבית הספר. כמעט וכבר לא צריך לתזכר ולתווך, והיא מתכננת את הזמן בצורה יעילה בלי לחץ. התברר לי בדיעבד שהיה מבחן בכימיה כשהיא באה לספר שקיבלה ציון 86. התפלאתי איך לא ידעתי על קיום המבחן. אפילו לא הייתי מודעת לכך שהיא מתכוננת למבחן. נועה סיפרה שהיא תכננה הכל מספיק זמן מראש כדי שהלימוד למבחן לא יבוא על חשבון הסטודיו. גילתה אחריות ועצמאות. אין ספק שהריקוד במובן הזה סייע לה בלימודים יותר מאשר כל הוראה מתקנת".  

אילה

"בריקוד ה-ADHD שלי נעלם. זה מוזר" מספרת אילה. "שם אני יכולה לדייק ולהשקיע עד הסוף. לפני שנתיים שימשתי כוראוגרפית בריקוד של הלהקה לקראת תחרות. כעבור כמה חודשים, והודיעו לי שהסולנית חלתה. מדובר בתקופה ארוכה שלא רקדתי ולא התאמנתי, וחלף זמן מאז שבניתי את הריקוד ההוא. החלפתי אותה ברגע האחרון, ונכנסתי לזה ברגע אחד, כאילו לא הפסקתי לעשות חזרות". 

כשאילה היתה עוד תלמידה בסטודיו, הוחלט לצרפה לטיסה עם הלהקה להופעה. לא מדובר בהחלטה קלה מבחינת הסטודיו. הצוות הכיר אותה היטב, וחשש מהנטייה שלה לברוח ולהסתבך. נטייה זו היתה מסוכנת פי כמה בארץ זרה. מה גם, שאם תיעלם, זה יכול לקלקל לכל הלהקה. למרות החששות, ואולי בזכותם- הצוות התעקש לצרפה לנסיעה. "בלילה הראשון במלון, גררתי שתי בנות ודפקנו על כל הדלתות של הקומה ורצנו לחדר", מספרת אילה. "חטפתי על הראש משרית, והיא התעקשה שאהיה צמודה אליה בכל השהייה שלנו בחו"ל. לא הירשו לי להיפרד מהקבוצה ולהסתובב איפה שבא לי. נתנו לי חדר במלון עם אחת האמהות המלוות, ולא עם חברה. במקום אחר, בטח היו בוחרים במישהי אחרת שתיסע. אף אחד לא צריך כאב ראש כזה ואחריות על ילד שמסכן את עצמו בנסיעה בחו"ל".

מירב 

במטוס יחד עם נועה, ישבה גם מירב בת 14 וחצי. היחידה מבנות הסטודיו שהשתתפו באותה תחרות שזכתה במילגה משמעותית. זהו לא ההישג הראשון שלה ובכל זאת, כשבישרו לה בסטודיו שהיא תבצע ריקוד סולו בתחרות הבינלאומית בחו"ל, סירבה להאמין. 

"חצי שנה השקיעה את כולה בעבודה על הסולו", מספרת אורנה אמה. "היא ביקשה מהמורים שלה בסטודיו עוד ועוד חזרות ושיעורים פרטיים כי לא האמינה שתצליח. עד שמורתה דניאל שמה לזה סוף והודיעה לה שלא תאשר לה יותר שיעורים פרטיים משום שהיא מוכנה. בתחרות השתתפו 25 מדינות. בשלב הבחינות, היו בנות שרצו קדימה כדי להרשים את הבוחנים, ואילו מירב נשארה כהרגלה בשורות האחרונות. אבל הבוחנים הבחינו בה ושלפו אותה מהסוף". מירב היתה למעשה הילדה היחידה מ"דנסינג" שחזרה מאותה תחרות עם מילגה מרשימה בשווי 2200 יורו, בה זכתה בזכות טכניקה גבוהה שהפגינה בבלט קלאסי ובמחול מודרני.   

לולא האמון שקיבלה מהסטודיו, לא היתה מקבלת אומץ להשתתף. הפרסים שקיבלה תמיד מעולם לא שיכנעו אותה שהיא טובה. רק התמיכה שקיבלה, ההבנה, האוזן הקשבת ממורתה בסטודיו, חיזקו את הבטחון וההערכה העצמית שלה. 

סוף

ביבליוגרפיה

שרית טגנסקי (2016). מי מפחדת –ADHD. הוצאת אמציה

שרית טגנסקי (2017). מי מפחד מ-ADHD. הוצאת אמציה

Laura Elizabeth Fegley (2010) The Impact of dance on student learning. The Evergreen State College

דליה לירן-אלפר (2004). נערות רוקדות: הבניה תרבותית-חברתית של זהות מגדרית בחוגי מחול בישראל. הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה.