במשך שנות הילדות וההתבגרות שלי לא ידעתי שיש לקשיים שלי שם. רק כאמא לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, נפל לי האסימון. כשהייתי בגילם, לא השתוללתי ולא הפרעתי בכיתה כמו בנים עם ADHD . השתדלתי להיות תלמידה טובה ולא הבנתי למה אני לא מצליחה. כשבתי נולדה, זיהיתי אצלה אותם דפוסים כמו אצלי. את הדרך שעברנו בתי ואני, עברתי בתהליך של ניסוי וטעייה. הספרות העניפה שקיימת בנושא הפרעות קשב וריכוז כמעט לא נתנה מענה להתמודדות עם המאפיינים הייחודיים של בנות ADHD, לבטח שלא בעברית. וכך, התמחיתי בנושא זה באקדמיה ובחיי המקצועיים, והחלטתי לייחד לו את ספרי- "מי מפחדת מ-ADHD?" בכדי שייתן כלים ויסייע לבנות אלה.

הסיבה שקשה לאבחן ADHD אצל בנות היא שאצל רבות מהן ההפרעה היא מופנמת. הן מוסחות, לא מצליחות להתרכז לאורך זמן, מתקשות להתמקד בדבר אחד מתוך מגוון גירויים שסביבן, נוטות לאבד דברים ולהתבלבל, לא מצליחות להתארגן ולנהל זמן. רבות מהן מתביישות במצוקה הזאת. הציפייה החברתית מבנות היא להתנהג יפה ולהתאפק, ובנות שמנסות לעמוד בציפיות מהן – מנסות לפתור את בעיותיהן בעצמן ושומרות עליה בסוד. לרבות מהן יש אינטליגנציה גבוהה והן ישתמשו בה בכדי להסוות ולטשטש את הקשיים.

גם כאשר החברה מזהה אצלן את הקשיים, הם לא נתפסים חמורים. המורים יזדרזו לטפל בבנים שמפריעים למהלך התקין של השיעור. בית הספר יעריך שבנות שמתקשות הן לא מבריקות ולא מוכשרות במיוחד, ואולי קצת מתעצלות – אבל יתפסו אותן כילדות טובות. גם בנות ADHD ההיפראקטיביות, יחצינו זאת אחרת מבנים. אצלן, ההיפראקטיביות תהיה לרוב מילולית ולא פיסית ותתבטא בפטפטנות ובאימפולסיביות רגשית. כל זה ייתפס על ידי החברה כפחות קריטי לטיפול.

אבל הבנות משלמות בסופו של דבר מחיר כבד. הן יסבלו מדחייה חברתית יותר מבני ADHD. ההערכה העצמית שלהם תינזק, הלחץ הנפשי עלול לגרום להתפתחות חרדות, ובמקרים קיצוניים יותר להפרעות חרדה, התדרדרות להתמכרויות ולחיי חברה שמסכנים אותן. בנות רבות שאינן מאובחנות בזמן, מוותרות על מימוש עצמי ועל שאיפות לעתיד.

השדה הטיפולי לא היה ערוך בעבר לטפל במצוקתן. מאחר שהיפנו לאבחון בעיקר בנים, הכלים הותאמו לדפוסי ההפרעה שלהם. אך מחקרים אחרונים על היקף ההפרעה בקרב בנות מצביעים על בת ביחס לכל 2 בנים, ולא אחת ל-10 בנים כפי שהניחו בעבר. הנתונים החדשים האלה מעודדים מחקר ופיתוח כלים שמתאימים לטיפול בבנות.

הספר נוגע בכל המאפיינים הייחודיים האלה בקרב בנות: הרפואי והמשלים, הבית ספרי, החברתי והמשפחתי. הוא נועד לתת מידע וכלים שיסייעו לזהות את הפרעת הקשב והריכוז ולטפל בה בתחומים האלה.

בשנים האחרונות התברר, למשל, שטיפול תרופתי שמסייע לבנים, לא לוקח בחשבון את התנודות ההורמונליות של הבנות בתקופת המחזור החודשי, ולכן עלול להיות לא יעיל ואף להחמיר תופעות קשב וריכוז. הספר מציע דרכים איך לזהות ולסייע לבנות ADHD בכיתה ובבית הספר ומהן אפשרויות הטיפול היעילות יותר עבורן. בנות רבות נתרמות, למשל, מליווי של מאמנת אישית יותר מטיפול פסיכולוגי.

אחת הנקודות החשובות ביותר היא עירנות בגיל צעיר. מחקרים הצביעו על כך שאצל בנים רבים ההפרעה מתגלה בסביבות גיל 7 עם הכניסה לכתה א', בעוד שאצל בנות רבות מתפתחת ההפרעה רק סביב גיל 12, עם קבלת המחזור החודשי. השדה המקצועי מכיר בכך היום ומאפשר גילוי ההפרעה מאוחר יותר, אבל אני משוכנעת שביכולתנו לגלות סימנים ראשונים כבר בגיל הרך ועוד קודם. מעבר לכך, היום ידוע שהבעיה לא חולפת לאחר גיל ההתבגרות, ומתבטאת בזוגיות, בהורות, בעבודה, בלימודים. הספר שם דגש ומנחה איך להכין את הבנות לחיות עם ההפרעה לאורך החיים ובעיקר לסייע להן לטפח את יכולותיהן ושאיפותיהן לקראת חיים בוגרים מאושרים וממומשים.

ד"ר שרית טגנסקי, ד"ר לחינוך, מתמחה בהפרעות קשב וריכוז, ומטפלת בתפקודים מוטוריים בילדים עם ADHD. "מי מפחדת מ-ADHD?"

שיצא לאור בהוצאת אמציה, 2016, הוא ספרה השני אחרי רב המכר "מי מפחד מ-ADHD?"