כשילדנו נקלט בגן עירוני או נכנס לכתה א', הוא עובר למסגרת גדולה יותר, שהיא גם מושגחת פחות ותובענית יותר. לפני המעבר הזה, אנחנו ההורים עסוקים בשאלה האם ילדינו בשלים למעבר. האם המעבר אינו חד מדי, האם הם יצליחו להסתגל למסגרת החדשה בקלות. הקשיים עלולים להתעורר כבר בגיל שלוש עם המעבר של הילד מהפעוטון והגן הפרטי הקטן והמגונן לגן עירוני.

במעבר מגן החובה לבית הספר היסודי. הקושי עלול לשוב ולהופיע עם המעבר מבית הספר לצבא. בשלבים אלה של תקופת המעבר חסרה ההבשלה הרגשית, שתאפשר השתלבות והסתגלות קלה יותר למערך שלם של משימות וכללים חדשים, במסגרת גדולה יותר, תחרותית יותר, ופחות פנויה לתת מענה פרטני המותאם לילד.

דחיית העליה לכתה א' בשנה אחת, הכנת הילד לפני המעבר לגן העירוני, לפני גיל שלוש, ועיכוב הגיוס לצבא בשנה, הם בעיני, מהלכים מתבקשים. כיום יותר מתמיד. במציאות של תחרותיות גוברת ושל חתירה למצויינות, גדל הצורך להכין את הילד ולאפשר לו מעבר הדרגתי. מציאות זו, מחייבת התנהלות הדרגתית לא רק עבור ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ועם לקויות למידה, כפי שהיה נהוג בעבר- אלא ילדים בכלל, והוריהם בפרט.

בעידן של תחרותיות הולכת וגדלה, הישגיות וחתירה למצויינות, בה טרודים הילדים בשאלות – מי תלמיד טוב יותר, מי מקובל יותר – גוברת הדאגה של ההורים. הם משדרים חרדה ולעיתים אף חוסר ביטחון ביכולתם של הילדים להשתלב בהצלחה במערכת תובענית ואינטנסיבית כל כך.

הורים משתפים אותי בלבטיהם: "איך הילד יסתדר במסגרת כל כך גדולה"? "מי ישים לב אליו שם כשתהיה לו בעיה"? "ניסיתי לשבת איתו קצת על קריאה וכתיבה והוא לא מצליח להתחבר לזה. אם זה כך, איך הוא יצליח להחזיק מעמד שיעורים רצופים של 45 דקות עם הפסקות קצרות של 5 דקות?", "איך הוא יעמוד בכל כללי המשמעת"?..

החשש של ההורים מבוסס על דאגה כנה. הם שואלים את עצמם בעצם האם ילדי בשלים רגשית למעבר חד כל כך ממסגרת מגוננת למסגרת גדולה יותר? לכללים חדשים? למשימות תובעניות יותר? לחברה תחרותית יותר? האם יעמדו בקצב?

יש הסכמה גורפת בשדה המקצועי שתהליך הסתגלות טוב, דורש בשלות רגשית שתתאים למשימות החדשות. במילים אחרות, לא יעזור עד כמה נלמד את הילדים מראש לקרוא ולכתוב, כמה נדבר איתם אנגלית ונכיר להם את עולם המספרים, כל עוד ילדינו אינם בטוחים בעצמם וביכולותיהם, הם לא יצליחו להסתגל ולהשתלב במסגרת החדשה. הבעיה היא, שכאשר ההורים עצמם חרדים ולא בטוחים ביכולת ילדיהם להסתגל ולהשתלב, גם הביטחון העצמי של הילדים עצמם – מתערער. הם חושבים שאינם טובים מספיק, והם חרדים שלא יצליחו לעמוד ברף הציפיות הגבוה של ההורים. למעשה מדובר במעגל קסמים שיש להכיר בו ולמצוא לו פתרון.

אני מאמינה שצריך להמשיך ולשחק בארגז החול עד הרגע האחרון, ולדחות את בית הספר לגיל שמונה. להתמקד כמה שיותר בפעולות שמטפחות את היצירה. פעולות פשוטות כמו ערבוב צבעי גואש, פיסול בחימר, ואפילו סתם גזירות וקיפולי נייר. להתנסות במשחק תיאטרלי, בהצגת דמות או סיפור שהילד ממציא, להתנסות בריקוד, בספורט ובתנועה. לצאת איתו לטיולים בסביבה, ללכת למוזיאון, להקריא לו ספרים. כל פעולה של יצירה וחקירה שאין בה "נכון" ו"לא נכון". הדגש בתקופה כזו צריך להיות על ההתנסות החווייתית. לתת לילד מרחב פעולה לחקור את העולם והטבע דרך העיניים שלו, לאפשר לו שעשועי משחק שמפתחים את המחשבה, מייצרים חוויות של הצלחה, מעודדים הנאה מלימוד ומחזקים את הביטחון העצמי.

כל זה נכון כבר בשלב המעבר בגיל שלוש לגן עירוני. בשלב זה, הילד עדיין חסר כישורי חיים הנדרשים בגן עירוני. ממסגרת של פעוטון קטן הדואג לחתל אותו ולהאכילו הוא עובר למסגרת עם סדר יום, מטלות ומשמעת ברורה. ההכנה לקראת הגן העירוני מוטלת על ההורים. למשל, ללמד את הילד לפנות את הצלחת שלו אחרי האוכל, לתת לו להתנסות ביחד אתכם במטלות הבית, בהכנת סלט ובאפייה.

אני לא בעד "צעצועים התפתחותיים" מנקרי עיניים. טוב יותר להתמקד בחומרים שהם ביד היוצר. עדיף כל חומר שהוא- חול, בצק, צבע- שהילד יוכל להפיח בו רוח ולהעניק לו צורה ותוכן משלו. חומרים אלה מאפשרים את חדוות היצירה והם נעימים יותר למגע. אני ממליצה להימנע מצעצועים ממתוחכמים ומנקרי עיניים. הורים הולכים אחריהם שבי ומשלמים ממיטב כספם ההתרגשות של הילד קצרה והתרומה של הצעצוע היקר עבור הילד מוטלת בספק.

לדעת פסיכולוגים רבים, נוטים ילדים שברשותם צעצועים רבים מדי לרמת ריכוז נמוכה, כי המבחר הגדול שברשותם גורם להם להפנות את תשומת ליבם מחפץ אחד למשנהו. אחת הפעולות החשובות בשלב המעבר לגן עירוני היא ללמד את הילד לשחק ולהתרכז במשחק אחד בלבד. לפתח דרכי משחק משלו. משחק עתיר דמיון יכול להתחיל ממכסה שבור של קומקום שצד את עינו, לא פחות ואף יותר מצעצוע יקר ערך. עלינו ההורים לעודד משחק כזה שיעשיר את הילד ויחזק את בטחונו ביכולותיו ליצור עולם משלו.

בספרי "מי מפחד מ-ADHD?", אני מספרת על מודל "האינטליגנציות המרובות" של ד"ר הווארד גרדנר. גרדנר טוען שבכל אדם מתקיימות 7 אינטליגנציות. אצל כל אחד הן מופיעות ברמות שונות ובאופן שונה. האינטליגנציות כוללות את התחום המילולי, מתמטי-לוגי, מרחבי, מוסיקלי, גופני וכן אינטליגנציה בין-אישית ואינטליגנציה תוך-אישית שמתייחסות ליכולות לזהות ולהבין רגשות ומניעים של אחרים ושל העצמי. תקופת מעבר לפני הגן העירוני או בית הספר, הוא זמן טוב לזהות את החזקות של ילדינו ולטפח אותם – לפני שנרוץ ל"טפל בקשיים ובלקויות". התנסות כזו תיצור חוויה של הצלחה, תעצים את הביטחון העצמי וההערכה העצמית הדרושה להבשלה הרגשית.

במקביל, חשוב להקנות לילד ערכים שיעזרו לו להתמודד בעולם התחרותי. איך לעמוד בתסכול כשהוא לא מצליח לבצע משימה כלשהי, לא להתייאש ולוותר בקלות, ומצד שני ללמד אותו לא לכעוס מבלי להאשים אחרים כשמשהו לא מצליח. ללמוד לבצע משימה גם היא לא מהנה, וללמוד לדחות סיפוקים.

במקביל, אנו ההורים צריכים ללמוד לסמוך יותר על ילדינו. לא לעשות בשבילם את המשימות, אלא להנחותם לבצע את המשימה בעצמם ולהאמין שהם אכן יכולים לבצע אותה. לגלות הבנה ולא ולהימנע מביקורת ישירה, לבטא שמחה וגאווה על הכניסה לגן או לבית הספר. להשתדל לערוך עימו ביקורי היכרות מקדימים במסגרת החדשה, ללמד את הילד להיעזר במורה או בגננת.

לקראת המעבר לבית ספר להנחות אותו מיהם בעלי התפקידים ובמי כדאי להיעזר כשמתעוררת בעיה כלשהי, ללמד אותו לעבוד בקבוצה. חשוב להבין שלכל ילד קצב הסתגלות משלו, ולבנות מערכת ציפיות הדרגתית ומותאמת לקצב שלו. לקראת המעבר לבית הספר כדאי להרגילו לשעות שינה קבועות, לתכנן מראש סדר יום קבוע בו יש זמן למנוחה, זמן להכנת שיעורים, זמן לארגון התיק למחרת וזמן להתארגנות בבוקר.

צריך להבין ולקבל את האפשרות שיהיו קשיים לאחר המעבר, ושהסתגלות לוקחת זמן. 

לעיתים בתקופה הראשונה תיתכן אף נסיגה זמנית. ניתן להבחין בין קשיי הסתגלות כגון אלה, לבין קשיים שנובעים מהפרעת קשב וריכוז או לקויות למידה על פי ציר הזמן שהם מתקיימים, אם קשיי המעבר אינם חולפים לאחר מספר שבועות, מומלץ לבדוק עם המורים ואנשי מקצוע את קיומם של דפוסים המאפיינים הפרעות אלה ובמידת הצורך לקבל הפניה לאבחון פסיכו-דידקטי, או דידקטי.

תקופת מעבר הדרגתית ודחיית הכניסה למסגרת הבאה, היא בעיניי רלבנטית כיום לכל הילדים. אבל היא נותרת קריטית עוד יותר אצל ילדים המתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה וצרכים מיוחדים אחרים.

אני מאמינה שגילוי מוקדם כבר בינקות של דפוסים המעידים על ADHD ולקויות למידה, הוא אפשרי וחשוב. בספריי המוקדשים לנושא זה, קיימת התייחסות לדרכים בהם ניתן לגלות ערנות, לזהות דפוסי התנהגות שונים, לטפל בזמן ולחסוך החמרה של קשיים בהמשך הדרך. בקרב ילדים המתמודדים עם קשיים אלה, אני ממליצה על השמה במסגרות חינוך המאפשרות לימוד בכתה קטנה יותר ועל שיתוף פעולה הדוק עם צוות ההוראה מקצועי שמכיר ומציע פתרונות לקשיים הללו.

דחיית הגיוס, נובעת מאותו צורך. מנסיוני נוכחתי לדעת, שדחיית השירות הצבאי לאחר סיום הלימודים, מאפשרת רכישת הכשרה מקצועית מתאימה, ומספקת להם זמן ומרחב להבשיל ולהתנסות בעולם הבוגר. דחיית השירות מאפשרת להגיע ללשכת הגיוס בבשלות רגשית גבוהה יותר, כשהם מאמינים ביכולתם לתרום ולהיתרם מהמסגרת הצבאית, והמהלך הזה עוזר להם לתעל את כישוריהם והכשרתם בעולם התעסוקה ובחברה טוב יותר לאחר השחרור.